פסק-דין בתיק ע"א 10311/08

השופט  י' דנציגר:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) בת.א. 827/01 מיום 7.10.2008, במסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיבים, שהוגשה בעילה של רשלנות רפואית.

רקע

1.            ענייננו בערעור על פסק דין שדחה תביעה נזיקית שהגישה המערערת נגד המשיב 1, מרכז רפואי הלל יפה (להלן: בית החולים) והמשיב 2, משרד הבריאות, ובמסגרתה טענה המערערת כי בית החולים התרשל באבחון היצרות בתעלת השדרה שלה והעניק לה טיפול שאינו הולם את מצבה הרפואי, ובעקבות כך נגרמו למערערת נזקים רפואיים, ובהם פגיעה קשה בשלפוחית השתן וכן פגיעה ברגליה המגיעה כדי נכות. להלן תפורטנה העובדות הרלוונטיות.

2.            ביום 25.4.1991 אושפזה המערערת לראשונה בבית החולים עקב כאבים בגב התחתון. במהלך האשפוז טופלה המערערת בסטרואידים, ושוחררה לביתה כעבור ארבעה ימים, לאחר שדיווחה על הקלה בכאבים.

3.            ביום 5.5.1991 בוצעה למערערת בדיקת CT אשר העלתה ממצא של היצרות בתעלת השדרה במרווחים בין החוליות L4-L5.

4.            ביום 16.6.1991 אושפזה המערערת בשנית בבית החולים בעקבות כאבי גב קשים, אז בוצעה לה בדיקת מיאלוגרפיה, בדיקה פולשנית המאפשרת, בין היתר, לבחון קיומו של לחץ עקב היצרות של תעלת השדרה. בדיקה זו העלתה קיומו של בקע דיסק בחוליות L4-L5. המערערת שוחררה לביתה ונקבע לה תור לביקורת חוזרת.

5.            בהמשך לבדיקות, המליץ ד"ר יורם פולמן, מנהל מחלקת ניתוחי גב בבית החולים (להלן: ד"ר פולמן), למערערת על ניתוח במסגרתו יבוצע קיבוע באמצעות מסגרת מתכתית וחוטי מתכת (להלן: המשתל) ושתל עצם עצמי מהאגן (להלן: השתל). הניתוח בוצע ביום 29.7.1991, וביום 12.8.1991 על פי רישומי בית החולים התהלכה המערערת באופן חופשי, ולמחרת שוחררה.

6.            ביום 5.5.1992 אושפזה המערערת שוב בבית החולים בשל כאבים באזור הניתוח. בגיליון הקבלה של המערערת לאשפוז צוין כי היא סובלת גם מדלקת בשתן. השערתו של ד"ר פולמן הייתה כי השתל לא נקלט או שהמשתל יוצר גירוי, ובהתאם לכך הומלץ ובוצע ניתוח בו נסקרו השתל והמשתל, מבלי שתעלת השדרה נפתחה, ולא נמצאה פתולוגיה.

7.            המערערת המשיכה להתלונן על כאבים ואושפזה שוב בבית החולים לאחר כשנתיים, ביום 9.2.1994, לצורך ביצוע מיאלוגרפיה ומיפוי עצמות, מתוך מטרה לאתר האם קיימת חסימה או היצרות בתעלת השדרה. בדיקת מיפוי העצמות העלתה מצב תקין, וכך גם בדיקת המיאלוגרפיה העלתה כי תעלת השדרה פתוחה לחלוטין.

8.            ביום 18.3.1994 אושפזה המערערת בבית החולים פעם נוספת לצורך ניתוח, שבו נסקרו השתל והמשתל, ללא פתיחה של תעלת השדרה. גם בניתוח זה לא נמצאה הפרעה פתולוגית שיכולה להסביר את הכאבים. לפי רישומי בית החולים, לאחר הניתוח הוצא הקטטר שהוכנס לצורך הניתוח, והמערערת חזרה לתת שתן באופן עצמאי ושוחררה לאחר כשבוע.

9.            אף לאחר מכן אושפזה המערערת בבית החולים בשל כאבי בטן, חום גבוה ועצירת שתן מספר פעמים. בטיפולים אלה נקבע כי המערערת סובלת משלפוחית שתן נוירוגנית המחייבת צינתור קבוע. ביום 4.9.1995 עברה המערערת בדיקת מיאלוגרפיה נוספת, אך גם היא לא העלתה ממצא פתולוגי.

ההליך בבית המשפט המחוזי

10.         המערערת טענה בתביעתה כי הטיפול שניתן לה לא הלם את מצבה הרפואי. לטענתה, רופאי בית החולים התרשלו כלפיה בכך שלא טיפלו בהיצרות תעלת השדרה שאובחנה בה, ותחת זאת טיפלו אך ורק בקיבוע החוליות הנזכרות לעיל. בכך, טענה המערערת, נגרמה לה נכות קשה, הן בשלפוחית השתן והן ברגלה הימנית, המחייבת אותה לבצע צינתורים תכופים של שלפוחית השתן ומרתקת אותה לכסא גלגלים. עוד בהקשר זה טענה המערערת כי המשתל שנועד לקבע את חוליות L4-L5 דרש העברה של חוטי מתכת בתוך תעלת השדרה, דבר שהביא להיצרות נוספת של התעלה, ורק החריף את ההיצרות ואת מצבה הרפואי.

11.         המערערת טענה בבית המשפט המחוזי כי יש להעביר את נטל הראיה להוכחת אי-התרשלותו של בית החולים אל המשיבים. טענה זו ביקשה המערערת לבסס הן על דוקטרינת הנזק הראייתי והן על סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). לעניין הנזק הראייתי טענה המערערת כי בית החולים גרם לה נזק ראייתי בכך שלא שמר בתיקה הרפואי את צילום ה-CT שנערך בבית החולים ולא שמר את תוצאות בדיקת המיאלוגרפיה מיום 27.6.1991, וכן בכך שתיעוד מהלך הניתוח הראשון מיום 28.7.1991 היה לקוי.  

12.         תוך כדי הדיון ובסיכומיה העלתה המערערת בפני בית המשפט המחוזי טענות נוספות לפיהן הניתוחים השני והשלישי שנעשו לה היו מיותרים, וכן כי הניתוח הראשון בוצע בה על ידי מתמחה חסר ניסיון.

13.         עוד טענה המערערת בבית המשפט המחוזי כי בית החולים ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה בכך שלא מסר למערערת את המידע המתחייב במסירה לפי הוראות סעיפים 13(ב) ו-13(ג) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה), אלא החתים אותה על טפסי ניתוח בהם לא פורט מידע כלשהו אודות הניתוחים שהיא עומדת לעבור. בהמשך לטענתה כי היא לא קיבלה את כל המידע שהיה דרוש לה, טענה המערערת כי היא זכאית לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, ולבסוף טענה המערערת כי בית החולים ביצע עוולה של תקיפה בטפלו בה ללא קבלת הסכמתה המפורשת והמושכלת.  

14.         מטעם המערערת הוגשו לבית המשפט המחוזי ארבע חוות דעת: חוות דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר פואד חרבט, חוות דעת נוירולוגית ואורטופדית מאת ד"ר אלי אשכנזי, חוות דעת אורולוגית מאת ד"ר סנטיאגו ריכטר וחוות דעת מאת ד"ר אלי איסאקוב שהינו מומחה לשיקום אורטופדי. מלבד שמיעת העדים המומחים מטעם המערערת שמע בית המשפט המחוזי גם את המערערת ואת בעלה.

15.         המשיבים טענו בבית המשפט המחוזי כי הטיפול שניתן למערערת הלם את מצבה והועיל לה, וכי בית החולים פעל באופן סביר אל נוכח הסימפטומים ותוצאות הבדיקות שנערכו למערערת. מטעם המשיבים הוגשו ארבע חוות דעת: חוות דעת אורטופדית כירורגית מאת פרופ' יצחק אוטרמסקי, חוות דעת אורולוגית מאת פרופ' יעקב רמון, חוות דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר משה סטולר וחוות דעת שיקומית מאת ד"ר ראובן לנגר. כאן המקום לציין כי נוסף למומחים מטעם המערערת ולמומחים מטעם המשיבים מונו שלושה מומחים מוסכמים: פרופ' פליקס אומנסקי שהגיש חוות דעת נוירולוגית, פרופ' אהוד קליין שהגיש חוות דעת פסיכיאטרית ופרופ' חיים מצקין שהגיש חוות דעת בתחום האורולוגי.